היא מגיעה אלי צעירה מתמיד ככה לפני צבא, כן זקוקה לדבר.
המוח שלה לא מפסיק לחשוב, המחשבות הטורדניות הללו, הדאגה מהחיים.
מה אעשה בצבא? מה יקרה עם בחינות הבגרות? מה עם חבר עוד לא היה לי?
והמוח לא מפסיק לחשוב, לחברות כבר נמאס לה לחפור.
כל אחת כבר עסוקה במשהו אחר, והיא מרגישה אבודה.
הורים גרושים, גירושים מסובכים, כאלה שאורכים שלוש שנים.
הריבים מעל הראש שלה.
היא לא נושמת, אין עם מי לדבר.
לפעמים אין טעם בחיים בכלל, מה הטעם, אז אולי אפסיק לאכול?
היא מגיעה אלי עם דמעות, מפחדת שהיא השתגעה, בקירות היא כל הזמן נוגעת, כדי לשרוד, אולי זה יעזור.
הלב שלי חומל, אבל מבין שצריך לחבק להכיל, לחזק, זה מסע מיוחד שבו הנשמה שלה מקבלת מענה סוף סוף.
כן סבבה, אמוש, אינסטגרם , ומוזיקה, הכל נמצא בקליניקה, אנחנו יוצאות למסע הזה יד ביד, צועדות בשביל לעבר הגבעה רגיעה.
היא עכשיו כבר הגיע לתצפית, היא רואה את מה שהיא עברה, דמעה של אושר, עשיתי זאת היא אומרת אני רגועה, תודה ענת , היא אומרת, שטויות אני אומרת, אני רק הייתי כאן.
מחר היא מתגייסת, עלתה בכמה ק"ג, מחוייכת, היא יודעת מה היא רוצה , היא שמחה על השיבוץ.
כן היא תבוא אחת לחודש לעדכן .
אני מצדיעה לה בחיןך , עשית את זה, בהצלחה יקרה.
אני מאושרת שבאתי אלייך, תודה על מסע אל תוך עצמי, ❤
